סיפורי הצלחה והמלצות על תהליכי ביטחון עצמי

לחזור להרגיש חלק מהחבורה

כשאבישי הגיע אליי, הוא דיבר איתי בפתיחות ובישירות, והרגשתי שהוא בחור שמאוד קל להתחבר אליו. בהמשך השיחה הבנתי מה הביא אותו אליי: שלוש שנים קודם הוא עבר אירוע שהיה מאוד מביך עבורו, בנוכחות החברים שלו. בעקבותיו הוא איבד כמעט את כל המעגל החברתי שלו, והרגיש שהאירוע השאיר כתם על שמו.

עם אנשים חדשים הוא ידע לדבר. אבל כשפגש אנשים שהכירו את מה שקרה, הוא התכווץ. הוא היה משתתק וסופר את הדקות עד שיוכל לחזור הביתה.

בתהליך הוא הבין כמה מקום הוא נותן למה שהם חושבים עליו, ושאין לו דרך לשלוט בדעה שלהם. אבל גם אחרי שהבין את זה, הגוף שלו עדיין התכווץ בנוכחותם. לכן עבדנו על היכולת שלו להרגיש בטוח ונוכח גם כשהוא איתם.

אחרי כמה מפגשים הוא התחיל להרגיש את ההבדל: הוא הצליח להביע את מה שהוא מרגיש ולהתרכז במה שקורה במפגש, במקום להיות עסוק ברצף המחשבות שלו. הוא הרגיש שוב חלק, הפסיק להימנע מהמפגשים, ובהדרגה חזר להיות האדם החברותי שהיה לפני האירוע.

ממי שלא האמין שהוא יודע לתקשר, למדריך שעומד מול קבוצה

אימרי היה בן 23 כשפנה אליי. הוא סיפר שמעולם לא היו לו חברים, ועבר לתל אביב מתוך מחשבה ששם יצליח ליצור לעצמו חיים חברתיים. אבל גם בעיר החדשה הוא התקשה לדבר עם אנשים. זה קרה בעבודה וגם במסגרות הספורט שאליהן הגיע, והוא היה משוכנע שהוא פשוט לא יודע לתקשר.

באחת הפגישות בדקנו כמה שיחות הוא מקיים בעבודה. כשהסתכלנו על זה יחד, הוא התחיל להבין כמה מעט הוא מדבר עם האנשים סביבו, ואיך ההימנעות משאירה אותו בלי הזדמנות להכיר אותם.

עבדנו על האמונה שהוא לא יודע לתקשר ועל חיזוק הביטחון שלו, ובהמשך הוא התחיל לתרגל שיחות במסגרות שכבר היה חלק מהן.

במהלך התקופה הוא גם איבד שתי עבודות. בהמשך הוא ניגש לראיון לתפקיד שמאוד רצה: מדריך במסגרת חברתית. התפקיד דרש לעמוד מול קבוצה, דבר שהפחיד אותו מאוד. הוא התקבל.

בתחילת התהליך הוא לא האמין שיוכל להגיע לעבודה כזאת. בסופו הוא כבר עבד בה, דיבר עם יותר אנשים בכל יום, ובדק אפשרות להתקבל לתואר שרצה ללמוד וקודם לא האמין שיוכל להתקבל אליו.

להפסיק להסתתר בעבודה ולתת לאחרים להכיר אותו

שחר הגיע אליי בסוף שנות העשרים שלו, אחרי שעבר מהצפון לתל אביב והתקבל לעבודה טובה בהייטק. הוא עבד קשה כדי להגיע לשם, אבל הרגיש שהוא לא מספיק טוב כדי להישאר בה. גם מול האנשים שעבדו איתו, הוא לא האמין שיש סיבה שירצו להכיר אותו. אחרי מעט מאוד חוויות טובות עם חברים בעבר, הוא ציפה שגם הפעם זה לא יסתדר.

בישיבות הוא שתק, אפילו בנושאים שהכיר היטב, ולפינת הקפה נמנע מלצאת. הוא רצה להכיר אנשים, אבל התקשה לתת להם להכיר אותו.

עבדנו יחד על הביטחון שלו ועל האמונה שהוא לא מספיק טוב. בהמשך התחלנו לתרגל צעדים קטנים בעבודה: לצאת לפינת הקפה, ליזום שיחות ובהדרגה לשתף יותר מעצמו.

באחת השיחות הוא שיתף משהו אישי עם עובד שהרגיש איתו בנוח. הוא חשש שהשיתוף יגרום לעובד להרגיש לא בנוח, אבל בפועל הם דווקא התקרבו. מאותו יום, בכל ארוחת צהריים, העובד הזמין אותו להצטרף אליהם. בהמשך הוא הפך לחבר טוב שלו והכיר לו את החברים שלו.

בשבילו, השינוי הגדול היה לגלות שהוא יכול להיפתח למישהו, ושאותו אדם ירצה להכיר אותו יותר.